מאמר המערכת בחג ההודיה  סיפר  על  מורה  בבית  ספר  שביקשה מכיתתה לצייר תמונה של  משהו  עליו  הם  מודים.  לעצמה  חשבה שתלמידים אלה, שבאים משכונות עניות,  למעשה  אין  להם  דברים רבים להודות עבורם. היא ידעה שרבים מהם יציירו שולחן אוכל או את תרנגול ההודו. דאגלס הושיט לה ציור שגרם  לה  תדהמה.  הוא צייר יד. אבל ידו של מי? הכיתה הביטה בציור המוזר. "בוודאי זוהי  ידו של אלוהים המביאה לנו אוכל," אמר ילד אחד. "איכר," אמר  אחר, "בגלל שהוא מגדל את תרנגולי ההודו."  לבסוף  שאלה  המורה  את דאגלס של מי הייתה היד שצייר. "זו היד שלך, המורה." היא נזכרה שבאחרונה הייתה אוחזת בידו של דאגלס בהפסקות. היא נהגה לעשות זאת לעיתים קרובות עם כל הילדים. אבל עבור  דאגלס זה היה חשוב כל כך. אולי לכך נועד חג  ההודיה,  לא  עבור  כל הדברים החומריים, אלא עבור ההזדמנות, ולו הקטנה ביותר שניתנה לנו לתת לאחרים.