לפני שנים אחדות עבדתי באחת  המדינות הדרומיות בשירות הסעד. רציתי להוכיח שכל אחד מסוגל לדאוג לעצמו, וכל  שעלינו  לעשות הוא להפעיל את האנשים. ביקשתי מהמחוז לאסוף קבוצת אנשים שהיו נתמכי סעד, והאנשים שהגיעו היו מקבוצות אתניות שונות.  רציתי להיפגש איתם שלוש שעות מדי יום שישי. הדבר הראשון שאמרתי לכולם לאחר שלחצתי את ידיהם היה, "הייתי רוצה לדעת מהו חלומכם." כולם הביטו בי כמו הייתי משוגע. "חלומות? אין לנו חלומות." אמרתי, "כאשר הייתם ילדים, האם לא היו לכם חלומות?" אישה אחת אמרה לי, "אני לא יודעת מה אפשר לעשות עם  חלומות. העכברושים נושכים את הילדים שלי." "אוי, זה נורא," אמרתי. "איך אפשר יהיה לעזור לך?" "ובכן, הייתי שמחה לו הייתה לי דלת רשת חדשה משום שבדלת שלי יש חורים." שאלתי, "האם יש כאן מישהו שיודע לתקן דלת רשת?" איש אחד בקבוצה אמר, "לפני זמן רב עשיתי  דברים  כאלה,  אבל עכשיו כואב לי הגב, אבל אני אנסה." אמרתי לו שהוא יקבל סכום כסף לקנות רשת חדשה ואז יוכל  לתקן את דלת הרשת של האישה ההיא. שאלתי אותו אם הוא  מסוגל  לעשות זאת. הוא אמר שינסה. בשבוע שלאחר מכן, כאשר כולם הגיעו, שאלתי את האישה,  "ובכן, הדלת שלך מתוקנת?" "הו, כן," היא אמרה. "אז אפשר עכשיו לחלום, נכון?" היא כמעט חייכה אלי. שאלתי את האיש שעשה את העבודה, "איך אתה מרגיש?" "ובכן, אתה יודע, זה דבר מוזר. אני מרגיש הרבה יותר טוב." זה עזר לקבוצה להתחיל לחלום.  ההצלחות  הקטנות  הללו  אפשרו לקבוצה לראות שעניין החלומות  איננו  טירוף.  הצעדים  הקטנים גרמו לאנשים להבין שמשהו אכן יכול לקרות. התחלתי לשאול אנשים אודות חלומותיהם ושאיפותיהם. אישה אחת אמרה שהיא רוצה להיות מזכירה.  שאלתי,  "ומה  מונע ממך?" (זוהי תמיד השאלה הבאה שלי). "יש לי שישה ילדים, ואין מי שישגיח עליהם כשאני בעבודה." "בוא נראה," אמרתי. "האם יש כאן מישהו שיוכל לשמור על  שישה ילדים למשך שבוע או שבועיים כאשר האישה הזאת תוכל ללמד כאן?" "גם לי יש ילדים," אמרה אישה אחרת, "אבל אוכל לעשות זאת." "בואו נעשה זאת," אמרתי. התוכנית הותוותה, והאישה למדה. כל אחד מצא משהו לעשות. האיש שתיקן את הדלת הפך לתיקונצ'יק. האישה ששמרה על הילדים הפכה למטפלת מוסמכת  במעון.  בתוך  12 שבועות נגמלו אנשים אלה מתוכנית הסעד, וחזרתי  על  כך  פעמים רבות.