כאשר הייתי בשנתי האחרונה בקולג', חזרתי  הביתה  לחופשת  חג המולד. ציפיתי לבילוי מענג בחיק המשפחה. היית כל כך נרגש מזה שנהיה יחד, ולכן התנדבתי לשמור על  החנות  כדי  שהורי  יוכלו לקחת יום חופש, הראשון מזה זמן  רב.  יום  לפני  שהורי  נסעו לבוסטון קרא לי אבי לחדר האחורי בחנות. הוא היה קטן  כל  כך, עד כי בקושי היה בו מקום לספה ופסנתר. אבא שלף מהארון  קופסת סיגרים, הוא פתח אותה והראה לי ערימה קטנה של גזרי  עיתונים. קראתי כל כך הרבה ספרי בלשים,  עד  כי  התרגשתי  מאוד  למראה הקופסה המסתורית. "מה זה?" שאלתי. אבא השיב ברצינות, "אלו  הם  המאמרים  שכתבתי  וכמה  מכתבים לעורך שהודפסו." התחלתי לקרוא, וראיתי שבתחתית כל מאמר היה רשום  השם  וולטר צ'פמן. "מדוע לא סיפרת לי שעשית זאת?" שאלתי. "מכיוון שלא רציתי שאימך תדע. היא  אמרה  לי  תמיד  שמכיוון שאין לי הרבה שנות לימוד, לא כדאי  לי  לנסות  לכתוב.  רציתי לרוץ למשרה פוליטית, אבל היא אמרה לי שלא  כדאי  לנסות.  אני חושב שהיא חששה שהיא תבוא במבוכה אם אפסיד. רציתי  לנסות  רק בשביל השעשוע שבדבר. חשבתי שאוכל לכתוב בלי  שהיא  תדע,  וכך עשיתי. בכל פעם שהדפיסו מאמר שלי  הייתי  גוזר  אותו  ומחביא אותו בקופסה. ידעתי שיום אחד אראה זאת למישהו, וזה אתה." הוא הביט בי כאשר קראתי את גזירי העיתונים. עיניו היו לחות. "אני חושב שניסיתי משהו שגדול ממני," אמר. היה זה צד חדש באבי אוהב החיים והעליז תמיד, ולא  ידעתי  מה לומר. "אולי עדיין יש לך סיכוי להצליח בכתיבה." "אולי, אבל אין טעם לצפות לכך."  אבא  חייך  וקרץ  לי.  הוא החזיר את הקופסה למקומה. בבוקר המחרת יצאו הורי  לחופשה  בבוסטון.  ג'ים,  רון  ואני ניהלנו את החנות. חשבתי על הקופסה. לא ידעתי אף פעם שאבי ידע לכתוב. לא סיפרתי לאחר, זה היה  הסוד  של  אבי  ושלי.  מסתרי הקופסה החבויה. באותו ערב  הבטתי  מחלון  החנות  וראיתי  את  אמי  יורדת  מן האוטובוס, לבדה. היא הלכה במהירות ונכנסה לחנות. "היכן אבא?" שאלנו יחד. "אביכם נפטר, "אמרה בלא דמעה. הלכנו אחריה למטבח בלי להאמין למשמע אוזנינו. היא סיפרה לנו שהם טיילו בפארק ופתאום אבא נפל  לקרקע.  אחות  רכנה  מעליו, הביטה באמי, ואמרה, "הוא מת." אמא עמדה לידו המומה, לא ידעה מה לעשות. אנשים מעדו במרוצתם לתחנת הרכבת הסמוכה. לבסוף אמר  כומר  אחד,  "אקרא  למשטרה," ונעלם. אמא עמדה כשעה ליד גופת אבי. לבסוף הגיע אמבולנס  והם לקחו אותו לחדר המתים. אמא נאלצה לקחת את שעונו  ולהוציא  את החפצים מכיסיו. היא חזרה לבד הביתה. אמא סיפרה לנו את הסיפור המזעזע הזה בלי להזיל אפילו דמעה אחת. היא תמיד הייתה מסוגרת ברגשותיה. גם אנחנו  לא  בכינו,  ושירתנו  את  הלקוחות  שלנו בתורנות. לקוח קבוע אחד שאל, "היכן הזקן הלילה?" "הוא מת," השבתי. "הו, חבל," אמר ועזב. לא חשבתי עליו כעל איש זקן, וכעסתי על השאלה. אבל אכן  אבי היה בן שבעים, ואמי בת חמישים. הוא היה בריא תמיד, שמח בחלקו ודאג לאמי. ועכשיו הוא לא  היה  עימנו  עוד.  לא  עוד  שירים ושריקות עליזות. 'הזקן' לא היה עוד. בבוקר המחרת ישבתי ליד השולחן ופתחתי כרטיסי  השתתפות  בצער והנחתי אותם בצד, כאשר לפתע הבחנתי בעיתון של הכנסייה  בערימת המכתבים. בדרך כלל לא הייתי נוגע בעיתון כזה, אבל הפעם פתחתי את העיתון. מאמרו של אבא היה בעיתון. לקחתי את העיתון לחדר הקטן, סגרתי את הדלת, ופרצתי בבכי. הייתי קשוח, אבל בראותי את הערותיו של אבא על הוועידה הלאומית לא יכולתי לשאת זאת  עוד.  שלפתי  את הקופסה, ומצאתי את המכתב שאבא קיבל מהנרי קאבוט לודג', שהודה לו על הצעותיו למסע הבחירות. לא סיפרתי לאיש על הקופסה. היא נותרה בגדר סוד.